בתי הדין הרבניים ומעוכבות הגט

כ"ה טבת תשס"ה

מצוקתן של מעוכבות הגט

לאחרונה פסק השופט כהן מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים פיצויי נזיקין לאשה המעוכבת גט, בגין עצם העיכוב ומניעת האפשרות מלהנשא במשך שנים. על פניו יש בכך הגיון רב. אשה המתדיינת במשך 10 שנים בכדי לנסות לקבל גט מאבדת פעמים רבות את יכולתה להביא ילדים לעולם. נראה אפוא שהשופט כהן עשה צדק עם האשה.

הרב בס במאמרו ב"הצופה" (פרשת וארא) ניסה לקעקע את הנאמר בפסק הדין, אך לדעתי לא עלה הדבר בידו.

נקדים ונאמר, שמבחינה עקרונית מוסכם שכאשר הגבר מוגדר כמורד בהסכם הנישואין, מטילים עליו סנקציות שונות, ובכללן כופין אותו לגרש את אשתו. כך נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן עז סעיף א):

"המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה... ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה".

כאשר האשה היא זו המוגדרת כ"מורדת" בהסכם הנישואין, מבחין המשפט העברי בין שתי טענות אפשריות שלה. אפשר שהיא תטען שהיא עושה כך כדי לצער את בעלה, ואפשר שתטען שהיא פשוט אינה מסוגלת לחיות עמו. במצב הראשון ננקטות כנגדה סנקציות שונות. במצב השני אין ננקטות נגדה סנקציות משמעותיות, אלא שבעלה יכול לגרשה מבלי לתת לה את כתובתה. הרמב"ם (הלכות אישות פרק יד הלכה ח) אף פסק שבמקרה זה כופים את הבעל לגרש:

"...ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה".

אכן, רוב הפוסקים חלוקים עליו, ועל כן פסק השולחן ערוך שבשני המקרים, הן אם אומרת שרוצה לצערו והן אם טוענת שהוא מאוס עליה, מאחר שהבעל אינו אשם, אין כופים אותו לגרש".

מצב זה מותיר את האשה חסרת אונים. מחד היא אינה מסוגלת לחיות עם בעלה, ומאידך היא תלויה ברצונו הטוב לגרשה.

מצב נוסף של מצוקה הוא כאשר אין זה ברור מי מן הצדדים הוא האשם בניסיון לפרק את הסכם הנישואין. במקרה זה נפסק בשולחן ערוך (שם סעיף ד):

"איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר: זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו; וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר: לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך, אם לא הודו, אומרים להם: התייחדו בפני עדים. נתייחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין".

מאחר שהדבר תלוי בכוח הדיין הרי שכאשר כוחו של הדיין אינו עומד לו נוצרות עוולות שונות. דומה שבתי הדין הרבניים אינם ערים דיים למצוקות אלו, ובעקבות זאת נשים רבות מוצאות את עצמן מתדיינות במשך שנים על הזכות להתגרש. גם אם בסופו של דבר הבעל יסכים לגרשן הן כבר אבדו את מיטב שנותיהן.

ערנותם של גדולי ישראל למצוקה זו

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ד סימן כא) לרב אליעזר וולדינברג עמד על הבעייתיות של מצב זה וכתב תשובה ארוכה שתכליתה "למצוא תקנה לבנות ישראל העלובות.... הרי ברור הדבר שהאשה לא תוכל להשלים עם נפשה להשאר במצב עלוב זה כל ימי חייה, ותצא חלילה באין ברירה לתרבות רעה, או תפסיד השלטון על עשתונותיה ותאבד חלילה את עצמה לדעת, ובמקרה הטוב ביותר תשב האשה משומם ותחלה מרוב צרות, והרי חז"ל חסו ושקדו תמיד על תקנות בנות ישראל".

מוסיף על דבריו הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ג - אבן העזר סימן יח) וכותב:

"וגם אני בעניי אומר שבזמן הזה דאחסור דרי בארצות החופש והדרור ואיש הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי, ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים, וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא ידעו. ומרבין ממזרים בעולם. ובכאופן זה אמרתי קלקלתן תקנתן... ומכל שכן כשהיא צעירה ויש חשש ממשי שתצא לתרבות רעה, ואין סיכויים כל כך שתחזור לבעלה. שנראה שהרוצה לעשות מעשה לכופו להוציא יש לו על מה שיסמוך. שהרי חזרה חששת הגאונים פן תצא לתרבות רעה למקומה. והכל לפי העת והזמן....

וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (חלק ב סימן לה), בנידון בעל נכפה, שדעת כמה פוסקים ומרן הבית יוסף שאין לכופו להוציא, וכתב... כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זה מזה, נראה דכופין אותו לגרש. דאיכא תרתי, לאיש שלא יוכל לעמוד בלא אשה. וגם לאשה עצמה שאינה יכולה לעמוד בלא איש. וכל שכן במקום שהיא ילדה (=צעירה) דחיישינן דילמא נפיק מינה חורבה, בהיותה אסורה בכבלי העיגון, ופוק חזי כמה הקילו הפוסקים בעיגונא דאיתתא, ובפרט כשהיא צעירה, עד שהפריזו לומר דסמכינן על סברא יחידאה. וכל שכן שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה, כדי שלא יבאו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה. עד כאן תורף דבריו. והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו. כל שכן בזמנינו זה. והןא הדין בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים, לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל.

ועיין עוד בשו"ת חיים ושלום (חלק ב סימן קיב), שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב, יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ונראה לבית הדין שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג, ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני. כל זה כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו. עד כאן תורף דבריו"...

הדעות השונות בנוגע לאמצעים שניתן לנקוט כדי לשכנע את הבעל לגרש

דבריו של הציץ אליעזר מבוססים על תשובת חוט המשולש בתשב"ץ (בטור השלישי סימן לה), לרבי אברהם אבן טאווה אחד מראשוני האחרונים. תשובה זו מסכמת את הדעות השונות בדין כפייה על גט, במקרה של אשה הטוענת שבעלה מאוס עליה והיא אינה מסוגלת לחיות עמו.

1. הדעה הראשונה היא זו שנפסקה בשולחן ערוך, שאף במקרה שטענת האשה היא שהבעל מאוס עליה, הדבר ברשות הבעל; רצה לגרש יגרש, רצה לקיים יקיים. לדעה זו מן הדין אין לכפות את הגירושין בשום אופן, שכן אין אדם מגרש אלא לרצונו, וכל הכופה לגרש על ידי שום טענה בעולם או מאיזה טעם שיהיה הרי זה מרבה ממזרים בישראל. זוהי דעת ר"ת ז"ל והסכימו לדעתו הרמב"ן והרשב"א הרא"ש והר"ן. בתשובת חוט המשולש הוסיף, שלדעת הרא"ש, אף שמדין הגמרא היה לכפות את הבעל לגרש את הטוענת מאוס עלי, ראוי לתקן שלא לגרש, שמא עיניה נתנה באחר וטוענת מאוס עלי כאמתלה לרצונה בגירושין.

2. דעה שנייה היא שאם אמרה מאוס עלי כופין אותו לאלתר לגרש. כפייה זו היא מדין הגמרא ולא מתקנת הגאונים. כך היא דעת הרמב"ם וכך סבורים רש"י ז"ל ורבנו גרשום מאור הגולה, ור"י ורשב"ם והראב"ד וסמ"ג וכמה מחכמי ישראל נמשכו אחריהם.

3. דעה שלישית היא דעת הגאונים ז"ל והוא "דינא דמתיבתא", תקנת בית דינם של הגאונים, שאף על פי שמדין הגמרא אין כופין לגרש, מכל מקום משום חשש שמא תצא לתרבות רעה כופין את הבעל לגרש, וכן כתב בנו רבינו האי גאון ז"ל שאע"פ שמדין ההלכה אין לכפות על הבעל לגרש, מכל מקום גאוני הישיבות של בבל תקנו שכופין ליתן גט מיד, ויותר משלש מאות שנה היה בימיהם משנעשית תקנה זו.

4. דעה רביעית היא שאף על פי שאין כופין האיש לגרש בטוענת מאוס עלי, אם נתנה אמתלא לדבריה מדוע הוא מאוס עליה, וטענתה מסתברת, כופין אותו לגרש. זוהי דעת המהר"ם מרוטנבורק, שכתבו הרא"ש בפסקיו. גוון נוסף לדעה זו הוא זה המובא בדברי התוספות, ולפיו דווקא כאשר האמתלא גלויה ומפורסמת וידועה לעין כול כופין את הבעל לגרש. במקרה כזה שוב אין חשש שתביעתה להתגרש נובעת מכך שעיניה נתנה באחר.

מוסיף הציץ אליעזר כי אנו למדים מתשובת חוט המשולש באופן ברור שתקנת הגאונים היתה לכפות על הבעל לגרש, ולא כמו שכותב הטור (סימן עז) בשם הרא"ש. אף הרא"ש עצמו באחת מתשובותיו שהוזכרה בבית יוסף (אבן העזר סימן עז) חזר בו, וכתב במפורש שתקנת הגאונים היתה שיגרש האיש את אשתו בעל כרחו.

כך כותב גם בשו"ת מהר"ח אור זרוע ז"ל (סימן קנז) "שרבינו ישעיה מטראני כתב לרבינו אבא מארי זצ"ל שהמורדת על בעלה ואינה חפצה בו אף על פי שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט, מכל מקום גאוני הישיבות של בבל מזמן רבנן סבוראי שהיו אחר הוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד. וכן כתב בעל הלכות גדולות, וכן כתבו גם רב האי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר משלש מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זאת התקנה ואין לזוז הימנה. וכן כתב גם רב אלפס ואין מי יוכל לעקור תקנת בית דין הגדול שבבבל.

מכל האמור, מסכם הרב וולדינברג, בתשובתו יש כר נרחב לדון בדבר כפייה לגרש במקום שהאשה טוענת שבעלה מאוס עליה וישנה אמתלה מבוררת, ובית הדין רואה צורך השעה לכוף את הבעל לגרש כדי שלא תצא האשה לתרבות רעה.

כפייה בדרך ברירה - תשלומי מזונות גבוהים או גירושין

על האמור לעיל מוסיף הציץ אליעזר, שאופן הכפייה המוצע אינו כאופן הכפיה הנזכרת בדברי הפוסקים. בפוסקים נזכרת כפייה ממש בשוטים, על ידי ישראל או על ידי גויים. אופן הכפייה שהוא מציע הוא על ידי פסיקת מזונות, כך שאם אין הבעל נענה לפסק בית הדין לגרש פוסק בית הדין מזונות לאשתו מבלי לחייב אותה לשבת תחת בעלה. אין בכך כפיה גמורה לגרש, אלא כפיה דרך ברירה, תוך הצעת שתי חלופות: לגרש, או לשלם מזונות לאשה. באופן כזה אנו יוצאים מידי החשש של עשיית גט מעושה. כך אנו מוצאים בבית מאיר (אבן העזר סימן קנד סעיף א, הובא בפתחי תשובה שם ס"ק ד) שיעץ כן לענין מתנכר שלא לכפותו על הגט כי אם על החיוב מזונות ופרנסה או לכפות עליו לשלם את הנדוניה והכתובה, עד שמכח זה בעל כרחו ירצה עצמו לגט ופשרה. בכך אין משום חשש גט מעושה.

יש מקום אם כך לקבוע מסמרות ולומר שבמורדת בטענת מאיס עלי באמתלה ברורה, אחרי עבור שנים עשר חודש מן הזמן שנפרדה מבעלה, אפשר לכל הדעות לכפות את הבעל לגרש בדרך ברירה, דהיינו אם לא יגרש לחייבו במזונות לאשתו כשהיא יושבת בנפרד ממנו, ואם צורך השעה דורשת אפשר לעשות זאת גם תוך זמן קצר יותר.

בקו דומה הלך בית הדין הרבני הגדול בירושלים (פסקי דין רבניים חלק י פסק דין בעמוד 115), בפני הדיינים: הרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן - נשיא, הרבנים אברהם שפירא ושלום מזרחי. שם כתבו:

"טענה אחרת של בא כוח הבעל כי כל גט שינתן לאחר ולאור האיום בחיובים הריהו גט מעושה, וכל מזונות הרי הם כמזונות הפחדה שלא על פי דין, אין בה ממש, גם ליש מחמירין שברמ"א (אבן העזר סימן קלד סעיף ה) במי שקבל עליו קנסות אם לא יגרש. זאת משום שכבר כתב הרשב"ץ בתשובתו שהביא הבית יוסף (ותשובת הרשב"ץ מובאת בפתחי תשובה אבן העזר סימן קלד ס"ק ט) שאם כפו אותו בדברים שהדין נותן לכופו, כגון פריעת כתובתה דפריעת בעל חוב מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו (כדי לקיים מצוות עשה זו), ואם כדי להציל את עצמו מאותו עישוי נותן גט, אין זה גט מעושה. הוא הדין בנידון דידן שמחייבים אותו במזונותיה שחייב בהן על פי דין אין בזה משום גט מעושה".

הטלת תשלמי מזונות מבלי לתלות אותם בגט

מאחר שהציץ אליעזר חשש שמא הצעתו לא תתקבל על דעת הכול הוסיף: ואם לב מי שהוא עדיין נוקף, אפשר לו להתחכם מבלי להזכיר כלל גם ענין ברירה זאת, כלומר מבלי להציג את שתי החלופות - מזונות או גירושין - במפורש, אלא לפסוק שאין חיוב על האשה לגור עם בעלה ועל הבעל לתמוך בה בדירה ומזונות כשהיא יושבת בנפרד ממנו. חיוב המזונות יחול עליו עד אשר ימלך בעצמו בדעתו שאין תכלית להמשיך כך בחיי סבל בלי שום תועלת ויחליט לגרשה.

הצעה זו היא הצעה שניתן לקבל בקלות יחסית והיא אף רווחת בדברי הפוסקים. הציץ אליעזר עצמו מזכיר את תשובת רב פעלים (חלק ד - אבן העזר סימן ט) שכתב:

"אמנם בהשקפה הראשונה נזכרתי שיש חילוק בדין גט מעושה שכל שאנו מחייבין אותו בדין על דבר אחד, וכדי לפטור עצמו ממנו הוא מגרש אין זה נקרא גט מעושה. ונזכרתי שהחילוק הזה הסכים בו וסמך עליו הרה"ג מהר"א אשכנזי ז"ל בספר בני בנימין (חלק א סימן לה). וכתב שם המקור חלוק זה הוא בתשובת הרב המבי"ט ז"ל והדברים יצאו מפה קדוש התשב"ץ ז"ל (בחלק א סימן א)... ולא הביא חולק עליו בזה".

כפייה באמצעות פסיקת בית משפט חילוני

עצם העובדה שמדובר בפסיקה של בית משפט חילוני אין בה בכדי לפגום בכשרות הגט, אם וכאשר יינתן. בשו"ת יביע אומר (חלק ח - אבן העזר סימן ב) סיכם את דבריהם של פוסקים רבים העוסקים בנקודה זו. כך הוא כותב:

"ראיתי להגאון יש"א ברכה בשו"ת בני בנימין (סימן לד), בשאלה שהובאה מאלג'יר, בדבר מי שהשיא בתו לראובן, וישבה עמו שלשה חדשים, ואחר כך הכה אותה וגירשה מביתו ושבה לבית אביה, והבעל נסע לעיר אחרת ונשא שם אשה אחרת עליה, והביאה אל ביתו, והלכו להתדיין בערכאות (=בית משפט שאינו יהודי), ופסקו שחייב ראובן לתת לה גט, ואם לא יחפוץ האיש לגרשה בגט, חייב לתת לה עשרת אלפים פראנק למזונותיה וכו', ורבני העיר אלג'יר לא רצו לסדר לה הגט מפני שחששו לגט מעושה, והגאון יש"א ברכה האריך הרחיב להוכיח שאין בזה משום גט מעושה, ופלפל בדברי הרשב"א והרשב"ץ, ובדברי הריטב"א בתשובה שהובאה בב"י (סימן קנד), ובדברי הרמ"א בהגה (סימן קלד)... ושאר אחרונים. וסיים, העולה מן המקובץ, שהבעל חייב לגרש את אשתו הראשונה בגט כריתות כדת משה וישראל, ואין בזה שום חשש גט מעושה כלל. והגאון הראשון לציון רבינו אברהם אשכנזי בתשובה שם (סימן לה) כתב לסייעו מתשובת המבי"ט (חלק ב סימן רו). וכן העלה לדינא שכיון שמה שחייבוהו בערכאות על מזונותיה כדין עשו, כי הוא איש אמיד ועתיר נכסין, ועולה עמו ואינה יורדת עמו, והלואי ויספיקו לה לכל ימי חייה למזונות ולמדור ולמשרתת וכו', ואם ירצה לפטור עצמו ולגרשה אין בזה חשש גט מעושה כלל".

גם בשו"ת אגרות משה (חלק אבן העזר א סימן קלז) כתב שאין כל פגם של גט מעושה במקרה זה:

..."ועתה יצא לעז על הגט ההוא באשר שהבעל לא רצה אז ליתן גט עד שתתן לו אלף דולר ונזדמן אחר כך שמהערכאות חייבוהו ליתן לאשה בעד מזונותיה ולא רצה ליתן ואסרוהו במאסר עד שיתן מה שחייבוהו ונתרצית האשה להוציאו מהמאסר באם יתן גט והסכים הבעל ונתן גט, שאולי יש לזה דין גט מעושה.

...אף אם האמת כמעשה שאומר המערער הוא גט כשר לכתחלה, מאחר שהערכאות הרי לא כפוהו לאסרו במאסר כדי שיתן גט, אלא שיתן לה סך כסף למזונותיה ובאשר לא רצה ליתן לה בעד המזונות נתרצה לגרשה, שזה תלוי שאם הוא חייב במזונותיה הרי אין כאן אונס כלל וכיון שהוא רוצה לגרשה כדי שיפטר מחיובו הוא רצון גמור, וכמו במגרש מחמת שנתנו לו כסף שהוא גט כשר כיון שבשביל להרויח הכסף נותן הגט הוא רצון גמור וכמו כן הוא בנותן הגט כדי להפטר מחיוביו".

מן התשובות הללו עולה לכאורה שדווקא כאשר החיוב שמחייב בית המשפט הוא חיוב מן הדין, אין החיוב מוגדר ככפייה לגרש, אולם מתשובה אחרת של רבי משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חלק אבן העזר ד סימן קו) עולה שדי בכך שהחיוב העקרוני קיים גם במשפט העברי:

"בדבר שאלה השניה - אם השופט של המדינה יטיל על הבעל כשאינו רוצה לגרשה תשלום כסף למזונותיה ולכל צרכיה עד שיגרשנה בגט כשר האם נחשב זה גט מעושה - הנה עד שתתגרש מבעלה הרי הוא חייב במזונותיה ובכל צרכיה מן הדין ורשאה לילך לערכאות שיכופו אותו ליתן לה מזונותיה וכל צרכיה, ואף שהם יוסיפו שצריך לזונה אף כשהיא עושה מלאכה ומרווחת נמי כשיחייבוהו שיתן לה למזונותיה ולכל צרכיה בכל אופן פשוט שאם יגרשנה להיפטר מחיוב זה אין זה בחשיבות גט מעושה ויהיה גט כשר לכתחלה".

פסיקת תשלומי נזיקין

פסיקת תשלומי נזיקין למי שמסרב לגרש את אשתו, אף היא אינה דבר חדש במשפט העברי. הנודע ביהודה (מהדורה תנינא - אבן העזר סימן צ, הובא בפתחי תשובה אבן העזר סימן קנד ס"ק ה) האריך בתשובה לטעון שאין לכפות על בעל לגרש את אשתו, על אף שנשא בינתיים אשה אחרת וגרשה, וכתב:

"שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים ולא בנידוי כלל ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין גם כן איני מסכים כיון שהוא אומר שרוצה לדור עם אשתו ולהשכיר עצמו ולעשות כל מה שבכחו לזון ולפרנס... ואמנם הא ודאי שהאשה יכולה לטעון מאיס עלי מחמת בגידתו הזמן הארוך הזה ואף שלא התרו בו ולכן אין כופין אותו לגרש מכל מקום היא גם כן אינה מחוייבת לדור עמו".

אף על פי כן, מבחינת דיני הנזיקין יכולה האשה לתבוע את הבעל:

"על כל פנים יכולים ליקח כל אשר נמצא בידו ולהחזיר לה עבור הוצאותיה מעלזוס לכאן ומכאן לשם כיון שעל פי דבריו באתה שהבטיח שתבוא ויתן לה גט ועכשיו שחוזר בו צריך להחזיר הוצאותיה דלא גרע מהאומר לחבירו לך ואני אבוא אחריך והלך והשני לא הלך אחריו שצריך לשלם כל הוצאותיו כמבואר בחו"מ סימן יד סעיף ה בהג"ה".

הרי לנו שיש מקום להחיל את דיני הנזיקין הכלליים, בלי קשר כלל לשאלת הגט. במקרה זה מסתמך הנודע ביהודה על דברי הרמ"א בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יד סעיף ה) שפסק:

"מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: לך יד ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו" (מרדכי סוף פרק זה בורר).

החיוב כאן הוא מדינא דגרמי, והוא שייך לדיני הנזיקין.

פסיקת מזונות ונזיקין אינה סמכות ייחודית הנתונה לבתי הדין הרבניים

לבתי הדין הרבניים שמורה ייחודיות בדיני אישות. כאמור, פסיקת השופט כהן היא פסיקה ממונית בעיקרה. כפי שמובא בתשובות השונות, בכל העולם מקובל שבתי המשפט של המדינה פוסקים מזונות ונזיקין, ואף בארץ בתי המשפט פוסקים פעמים רבות מזונות. העובדה שהאשה מעוכבת גט אינה מעלה ואינה מורידה מאחר שעצם קיומה של תביעה כנגד הבעל לגרש את אשתו אינו יכול להוות הגנה לבעל להפטר מחיוביו הממוניים. כך לדוגמא פסק השופט גרנית (בית המשפט בת"א 107883/97) 5000 ש"ח לחודש לאשה מעוכבת גט (אגב, אני עצמי נוכחתי במספר פסקי דין בבית הדין הרבני בירושלים, שם פסק הרב אליעזר שפירא ז"ל מזונות גבוהים למעוכבות גט בכדי ליצור מוטיבציה מצד הבעל לגרש, ואכן הדבר הועיל). יש אפוא לברך את בית המשפט לענייני משפחה על כך שהוא ער למצוקתן של מעוכבות הגט, ואף משתדל לפעול למענן במסגרת ההלכה, כפי שפסקו כל גדולי ישראל במהלך הדורות.

בתי הדין הרבניים אינם ערים למצוקתן של מעוכבות הגט

הדבר מצער, שדווקא בתי הדין הרבניים אינם ערים למצוקה זו. דומה שהדבר נובע מכך שבתי הדין הרבניים משופעים בדיינים חרדים. הללו רואים לעיניהם את הסטנדרטים של הקהילה החרדית שמתוכה יצאו, ובה ייתכן ותקפים דברי הרא"ש שהובאו בטור (אבן העזר סימן עז): "אבל לא שיכפוהו לגרשה שלא להרבות ממזרים בישראל ומוטב שבנות ישראל הרעות יוסיפו רעה על רעתן ואל ירבו ממזרים בישראל". המצב בציבור הכללי הוא שדווקא עיכוב הגט הוא המרבה ממזרים בישראל כפי שכותב הרב עובדיה יוסף בתשובתו. אילו רוב הדיינים היו מעורים בציבור הישראלי, ודאי היתה צרת הציבור הזו נוגעת ללבם.

סיכום

ניתן לשפר את מצבן של מעוכבות הגט באמצעות פעולה בארבעה מישורים:

1. באמצעות פעולה של בני הזוג עצמם, על ידי כריתת הסכם קדם נישואין. בשו"ת אגרות משה (חלק אבן העזר ד סימן קז) כתב על כך בקיצור:

"בדבר שאלת כבוד תורתו: האם נכון להוסיף בשטר התנאים לשון כזה: 'אם אחרי הנשואין יבואו לידי פירוד, חס ושלום, אז הבעל לא יעכב מליתן גט פטורין והאשה לא תסרב לקבלו, כאשר כך יצוה בית דין פלוני'. ועל ידי הוספה זו יכריחו הערכאות שיצייתו שני הצדדים לבית הדין?

תשובה: הוספת דבר זה מותר והגט לא יהיה גט מעושה. גם יש תועלת להצילה מכבלי העיגון. אבל טוב שיראה את החתן והכלה ויכירם היטב אם יש לחוש מצד טבעם שתנאי כזה יגרום למחלוקת ומריבות ביניהם חס ושלום".

2. מישור שני הוא המישור השיפוטי. חובה הן על בתי הדין והן על בתי המשפט למצות את שורת הדין בכלל "עולה עמו ואינה יורדת עמו". לכן, באותם מקרים שבהם הבעל חייב במזונות או בתשלומי נזיקין מן הדין, יש למצות את שורת הדין. אפילו באותם מקרים שבהם מן הדין הבעל פטור ממזונות, כתב הגאון הרב הרצוג זצ"ל (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן א ):

"ועוד יש לנו להתבונן שעל כרחך אין כל הטלת סכום כסף אונס גמור, ובכגון זה אין אנו אומרים דין פרוטה כדין מאה. ואין גט מעושה אלא כשמטילים עליו דבר שאין בכחו לסבול, או שקשה לו יותר מדי לסבול, כגון יסורי הגוף או סכום עצום המהרס אותו, אבל לא סכום שאינו פוגע בו במדה חמורה. ולנדון דידן יש להוסיף שהדעת נותנת שבאמת הוא מתרצה, כי למה לו להפסיד ממון ולשלם לזו שבגדה בו, רק בכדי להתנקם. ובפרט שגם לטובתו לתת גט כמבואר לעיל. ובדומה לזה מצינו להגאון מביליסטוק ז"ל (עונג יום טוב), שהורה ודן, שכשכפוהו שלא כדין ונתנו לו סכום מעות, ונתרצה לגרש... ובקחתנו בחשבון שהיא מעוכבת מחמתו, שהרי היא תובעת גיטה, יש מקום על כל פנים לחייבו במזונות עד שיגרש. ומזונות אלה צריכים להיות בהתאם ליכלתו ורמת חייו ולא כדי לקונסו כי אם כדי שלא יעכבנה שלא כדין".

שני טעמים לכך שהפעלת אמצעי לחץ מעין זה הוא לגיטימי לדעת הרב הרצוג. ראשית, הדבר אינו נחשב כעישוי לתת גט בהתאם להלכה האמורה בהלכות מכירה לרמב"ם (פרק י הלכה א):

"מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו גמר ומקנה".

מכאן שבכל מקום שבו אנו יכולים להניח מתוקף הנסיבות שהבעל התרצה, אין כאן גט מעושה.

שנית, מאחר שהוא עושה שלא כדין, לעכב את הגט, נמצא שאנו כופים אותו לעשות כדין ולגרש. תקפים כאן אפוא דברי הרמב"ם בהלכות גירושין (פרק ב הלכה כ):

"ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל? שאין אומרים 'אנוס' אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

כמו כן, ברוח חרם דרבנו תם, שאינו כופה את הבעל לגרש אלא גוזר על הציבור שלא לבוא עמו במגע, רשאית המדינה למנוע זכויות שונות ממעכבי הגט, זכויות שאותן היא מעניקה לאזרחים מן השורה. כך לדוגמא ניתן לעכב יציאה של אדם מן הארץ ולדרוש ממנו להפקיד את דרכונו בבית דין או בבית משפט. מספר חוקים ברוח זו כבר חוקקו, אלא שבתי הדין ממעטים להפעילם. מן הראוי שבתי הדין ימצו את שורת הדין גם בנקודה זו.

3. המישור השלישי שאותו יש לשקול בפעולה למען מעוכבות הגט הוא מישור התקנות של בית הדין הרבני הגדול. הציץ אליעזר בתשובתו שהוזכרה לעיל כותב:

"מן הראוי לקבוע בכך הלכה פסוקה ומקובלת בכל בתי הדין בארץ כדי שלא נהיה בהלכה זאת בבחינה של עשיית אגודות אגודות".

נכון יהיה אפוא שהנהלת בתי הדין תקבע קו מחייב לדיינים כולם לעניין זה, שיגדיר את גודל תשלומי המזונות באופן שקביעת גובה המזונות לא תהיה תלויה ברצונו של הדיין, אלא בקריטריון קבוע שיחייב את הדיינים כולם.

במשנה במסכת כתובות (דף סג עמוד א) שנינו:

"המורדת על בעלה - פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת... עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה, רבי יוסי אומר: לעולם הוא פוחת והולך, עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה. וכן המורד על אשתו - מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת".

ברוח זו ניתן לתקן תקנות גם בעניינן של מעוכבות הגט. ניתן למשל לקבוע שהבעל חייב במזונות של 10000 ש"ח לחודש, ולהתחיל בהפעלת תהליך עיקול על נכסיו עד שאם יזכה ברכוש ממקום אחר, אף הוא ישתעבד לתשלומים הללו, וכן הלאה.

4. המישור הרביעי שבו ניתן לשפר את מצבן של מעוכבות הגט הוא מישור החקיקה. אם בתי הדין לא יקחו את האחריות למצבן של מעוכבות הגט, על המחוקק לעשות זאת. מן הראוי שהכנסת תחוקק חוק מזונות למעוכבות הגט, ותחייב את מעכב הגט במזונות גבוהים שיש בהם בכדי ליצור מוטיבציה אצל הבעלים שלא לעכב את הגט.

בתקווה שבעקבות נקיטת האמצעים הללו תבוא רווחה לנשות ישראל מעוכבות הגט

---

דב פרומן, עו"ד ונוטריון

רח' שמאי 15, ירושלים 94631

טלפון: 02-6256995

פקס: 02-6248050

דוא"ל: froman@bezeqint.net

בחזרה לדף הבית