באין חזון יפרע עם

לקראת קום המדינה - ההסתדרות הציונית והועד הלאומי היו מורכבים ממפלגות שחרטו על דגלם איך המדינה צריכה להיראות כשתקום.

לקראת קום המדינה בהסתדרות הציונית היו המפלגות הסוציאליסטיות למיניהם, היו ה"כלל-ציונים" והיו הציונים הדתיים המזרחי. מפלגות הסוציאליסטיות והמזרחי הייתה להם אידיאולוגיה סדירה, אלה רצו ה"סוציאליזם בימינו", כפי שהכריז בן גוריון ז"ל בתחילת המדינה, ואילו המזרחי גרס מדינה לעם ישראל עפ"י תורת ישראל (התוספת "ארץ ישראל" באה רק לאחר מלחמת ששת הימים). ה"כלל ציונים" לא היו בעלי משנה אידיאולוגית כל-שהיא, אלא היה מדובר ב"עמך" שהיו שוקלים את השקל הציוני, ושלחו נציגים לועידות הציוניות לרוב לפי ערי מוצא.

רק עם קום המדינה ה"כלל ציונים" הפכו לציונים כלליים, ובלית ברירה המשנה האידיאולוגית שלהם הייתה של מעמד הבינוני.

הפועל המזרחי קם בארץ בשנת 1922 עקב הצורך להתמודד עם המפלגות הסוציאליסטיות על מקומות עבודה בישוב היהודי בארץ.

במקביל להסתדרות הציונית הייתה קיימת ההסתדרות הרוויזיוניסטים בהנהגת ז'בוטינסקי.

אם נעיין לעומק בהיסטוריה של העליות נמצא שהעליות השנייה והשלישית באו ארצה לא כציונים אלא כסוציאליסטים שחיפשו טריטוריה איפה להפעיל את האידיאולוגיה הסוציאליסטית.

רק העלייה הרביעית - עליית "סטבסקי" הביאו ארצה יהודים שרובם היו בחו"ל "כלל ציונים".

העלייה החמישית הביאה איתה את ניצני מפלגת העלייה החדשה של שר המשפטים הראשון פליקס רוזנבליט (רוזן).

עם קום המדינה בקן ההתחלה היו כל הקבוצות שחיו בארץ גם אם לא היו ציונים. פרט למפלגות הציוניות חתומים על הכרזת העצמאות, אגודת ישראל והמפלגה הקומוניסטית, ועתה התחילה התמודדות אידיאולוגית כוחנית.

רוב המשאבים היו בידי מפא"י בראשות בן גוריון, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הכללית, הממשלה וצבא (מי זוכר עוד שאי אפשר היה לתת לאדם דרגת סגן אלוף, אלא אם בן גוריון אישר זאת אישית). בקיצור מפא"י שלטה בכל. על רקע זה התפתחה פרשת ילדי תימן שבו הציונות הדתית עשתה את המוטל עליה ונלחמה מלחמת העם נגד הדיקטטורה של השמאל.

וכל אלה החולקים למדנו היתרם מפי שני דייני גזירות שאמרינן התם: "ת"ח המלמדים הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלים שכרם מתרומת הלשכה..."

הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד... וכן מותר לו ליטול שכר מן הציבור לדון... אפשר לאמר שכוונת רבנו כאן היא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות, כדי ללמוד- אבל שילמד מלאכה המפרנסת אותו.

אמנם גם, "הערוך שולחן" מסכם את דברי האחרונים שכיום נוהגים לתת שכר אבל לראש הישיבה! לדיין! לרב פוסק בתפקידו!! וכל אלה מקבלים הרי משכורת מהמדינה, אבל אין בשום מקום שיש לפרנס מי שאינו כזה וכל הכספים שהם מקבלים מהמדינה הוא מ"דין צדקה" וע"כ ציטטתי מ"דין צדקה".

כללו של דבר, כל ה"אחרונים" מדברים על "תלמידי חכמים" ולא על "בחורי ישיבה", אלא שזו שיטת ה"חרדים": משנים את ההלכה לפי ההשקפה.

גם המובא מדברי ה"חזון איש" ז"ל אינו ראייה. אז היה מדובר ב- 800 לומדים ולא ב"שיטה" של השתמטות מלשרת את המדינה על בסיס אידיאולוגי, ועוד את הפטור לבחורי ישיבה עם קום המדינה יזמה הרבנות הראשית. באחד הדיונים בממשלה אודות "שחרור בחורי ישיבה" הציע ראש הממשלה דאז (משה שרת) שיקבלו פטור לארבע שנים כמו תלמידי אוניברסיטה ואילו כיום, לפי פרסום רשמי, יש עשרות אלפי פטורים בגילאי 18-54 במצב של "דחיית שירות צבאי", היינו היום יש "בחורי ישיבה" עד הפנסיה. ועל אלה מתווספים מדי שנה 1,500 מקבלי "דחייה: הרי לך מספר של עשרות אלפים. אדם אינו רשאי לשבת וללמוד יותר מחמש שנים, למדנו זאת מדיני כהנים, תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים שוב אינו רואה (חולין כב').

הרב זיון זצ"ל פסק כבזמנו שאלה המסתמכים על מאמר התלמוד "רבנן לא צריכי נטירותא" (ב"ב ז') זה רק לעניין פטור מתשלומים רגילים כמו ארנונה אבל בשום אופן לא לזמן של סכנת נפשות- כפי שזה היום- ולחובה של מלחמת מצווה.

"ספר החינוך" פוסק: להרוג ז' עממין מארץ כנען מלחמת מצווה... ונוהגת מצווה זו בזכר ובנקבה" (מצווה חכ"ה).

הייתי מוסיף שמאמר התלמוד מדבר ב"רבנן" ולא בבחורי ישיבה. כך גם פסק הרב צבי יהודה זצ"ל שבזמן מלחמת השחרור היה נכנס לישיבה וכשראה בחור לומד שאל אותו למה אינו נלחם.

אגב, באחד הדיונים בממשלה אודות גיוס בחורי ישיבה נתעוררה השאלה: "כיצד להעמיד תריס בפני שימוש ברע במעמד תלמיד ישיבה למראית עין כחיפוי על השתמטות מחובת השירות בצבא", כפי שכתב בזמנו ראש הממשלה דאז (משה שרת) לרב הראשי הרצוג זצ"ל, ועדיין היה מדובר בכמה מאות בלבד.

הצד המוסרי של אי- הליכה לצבא הוא חילול ה'.

במצווה (ל"ת"ס"ג) מחלק הרמב"ם בין חילול ה' ציבורי ופרטי, וכך הוא אומר: "שיעשה אדם ידוע בחסידות וביושר איזה מעשה הנראה להמון שהוא עברה ושכגון מעשה זה אין ראוי... לעשותו, אף על פי שהוא מעשה מותר-הרי זה חילול ה'.... שבני אדם למדים ממנו, שעושה מעשים שהבריות מרננים אחריו בשבילם אעפ"י שאינם עבירות".

על זה מוסיף רבנו יונה (אבות ד"ר) "חילול ה' האמור בתלמוד (יומא פב) הוא פרהסיה ולפי חשיבות האדם... לכן חכמים ואנשי שם צריכים לשמורבמעשהו על כל שאר בני האדם וכל איש כלפי מעלתו".

הטוש"ע והרמב"ם מביאים את מאמר חז"ל: "כל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב" (ברכות י"ט), ומה היא התקנה של חילול ה'? הרמב"ם פוסק זאת בהלכות תשובה: "ע"י שיקדש את ה' באותו דבר שחיללו", היינו שיתגייס לצבא".

ומה באמת כותב הרמב"ם:

"ולא קרדום לחפור בו: אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת בצוואה מפני שהיא מבוארת (ברורה ולא צריכה ביאור) ולדעתי גם כן שדברי לא יאותו (לא יהיו לרצון ) לרב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולם - חזרתי מהסכמתי ואדבר בה (נמלכתי ובכ"ז אבהיר את עמדתי) מבילתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים (מבלי לחשוש שהנני פוגע בכבודם של קודמי או הנוכחים כיום). דע שזה אמר: שלא תעשה התורה קדום לחפור בו - כלומר: לא תחשבוהו מבלי לחיות בו (אומנות להתפרנס בו) ובאר ואמר: כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם. פרוש: מחיי העולם הבא והתעוותו בני אדם בזה הלשון הנגלה והשליכיהו אחרי גום ונתלו בפשוטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהילות והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי (הטילו על קהילה שלמה או על יחידים מסי תורה כאילו זה הדין), שעזרו חכמים והתלמידים העוסקים בתורה - ותורתם אומנותם - וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי חכמים דבר שיאמת אותו, ולא רגליים שישען עליהם כלל (אפילו לא אסמכתא בעלמא). כשנעיין בדברי חז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבלים ממון לראשי-גלויות ולא לדיניהם ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מהגדולים... ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם. והיו רואים: שלקיחתו - היא חילול ה' בעיני ההמון - מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהן אדם ותתבזה בעיניהם. ויהיה מי שעושה זה: דבר ה' בזה".

עיוות נוסף - לא דברי הרמב"ם אמיתיים הקובעים שאסור לקבל כסף גם לאלה שקוראים לעצמם "תורתם אומנותם" ואין בשום מקום בהלכה דבר כזה ואפילו לא אסמכתא בעלמא. אבל לאלה שההשקפה קובעת - וההשקפה היא שכל מי שמכריז על עצמו ש"תורתו אמנותו" צריך ליהנות מהצדקה.

יש בין אלה ש"תורתם אומנותם" המצטטים סוף הלכות שמיטה ויובל: ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי-עולם אשר נדבה רוחו והביאו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה' והלך ישר כמי שעשהו האלוהים ופרק מעול צווארו החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש הקודשים ויהיה ה' חלקו ונחתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים, הרי דוד ע"ה אומר: " ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". אבל גם זה אומרים נושאי כליו של הרמב"ם אינו ראייה שאמנם מותר לקבל כסף מהציבור. אומר הרדב"ז: "הוא מיושר דעתו וסברתו ז"ל ודקדקתי בדבריו... שהקב"ה יזכה לו להרוויח בעולם הזה דבר המספיק לו ולא ישליך עצמו על הציבור".

היינו אותו עיקרון אסור להינות מדבר תורה - שילמד קודם מלאכה המפרנסת ואח"כ ילך וילמד תורה. מעולם לא שחררו אדם מלשרת בצבא עקב "התירוץ" של "תורתו אומנותו".

אגב, הרמב"ם מעולם לא אמר שדעתו "דעת יחיד", להיפך (ראה לעיל). גם אם יש אחרים הסוברים אחרת- זו ההלכה האמיתית, ועוד כל השיטה של פסיקה לפי "רוב הפוסקים" הובאה רק אחרי הרמב"ם ב"טור" וכך אומר בעל הטורים בהקדמתו: "ויען כי ארכו לנו הימים בנפוצותיו (בגלות)... וגדלו המחלוקות, ורבו הדעות ולא נשארה הלכה פסוקה שאין בה דעות שונות... ובמקום שיש דעות אכתבם ואכתוב אחרי כן מסקנות א. א. הרא"ש ז"ל". היינו רק בעל הטורים התחיל לאסוף שיטות פוסקים ולבחון ע"פ ההלכה הפסוקה.

בעל "ערוך השולחן" מביא את כל הדעות בס' ל"ח מסימן רמ"ו ומצטט את דברי הרמב"ם כלשונו ומוסיף: וכל התורה שאין עמה מלאכה סופו בטלה וגוררת עוון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות... וכמו גוזרי גזירות בירושלים שהיו נוטלין שכרן, מתרומת הלשכה...

גם בימיו (של הרמב"ם) היו רבנים המתפרנסים מן הציבור... אלא שהוא גינה אותם שהם בעצמם קבעו להם חוקים על יחידים ועל קהילות והם בעצמם בקשו ממון.

ןהתשב"ץ האריך לחלוק עליו. גם התשב"ץ מדבר בראשי ישיבות ולא ב"בחורי ישיבות" וכך גם הרמ"א: "ונהגו בכל מקומות ישראל שהרב של העיר יש לו הכנסה וסיפוק מאנשי העיר".

"גדולי אחרונים כתבו... וראינו כל וחכמי ישראל נוהגין ליטול שכרן מהציבור אומר אני, מיהו בעל הישיבה ומרביץ תורה ברבים, (ששם מב), היינו- ראש ישיבה ולא בחורי ישיבה".

כדי להיות ממזכי הרבים, יש ללמוד אומנות לשם פרנסה, לשרת בצה"ל משום שאין שחרור בשעת סכנה, לשרת את המדינה והחברה בישראל בכדי לקדש שם שמים ברבים.

כל מי שפוסק שיש דבר שנקרא "תורתו אומנותו" מסלף את דברי הרמב"ם. ומן הראוי ששלומי אמוני ישראל יתרחקו מפוסקים אלה שדינם אינו דין אלה הבעת השקפה שאין לה עם דין כלום.

כל בת שרוצה לקיים את ההלכה חייבת להתרחק מלהינשא לבחור ישיבה שלא שירת בצבא, כי הרי חתימתו על הכתובה אינה חתימה אמיתית, כשלפי חתימתו הוא מתחייב לעבוד ולפרנס וכבר בזמן החתימה אין בדעתו לעשות זאת, אלא לחזור לספסל הישיבה.

קיום ההלכה אינו רק בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו ואת זאת מפירים בחורי ישיבה שאינם משרתים בצבא.

כל מי שאינו משרת בצבא מחלל לדעתי שם שמים ברבים.