דת ומדינה - כיצד?

שלטון המנדט היה מודע לכך שקיומו של עם ישראל הוא על דת ישראל, ולכן, בדבר המלך במועצתו בשנת 1922 הובטח כי ענייני המעמד האישי של היהודים יידונו בבתי דין רבניים כל פי תורת ישראל. שלטון המנדט ראה ברבנות הראשית את מנהיגות העם היהודי ולכן כל מבנהו החוקי של היישוב בארץ ישראל התבסס על דת ישראל. החינוך ביישוב היהודי ניתן על ידי הוועד הלאומי, ושוב הייתה זו הציונות הדתית שנלחמה והצליחה להעביר בקונגרס הציוני הי"ט (1935) את הבטחת הזרם הדתי ביישוב ("המדינה בדרך").

והנה מה שכותב הרב פישמן ז"ל שנשלח בזמנו על ידי הרב ריינס זצ"ל בכדי לבסס את החינוך ביישוב היהודי על בסיס החינוך החרדי הקיים:

"בבואי לארץ ישראל נוכחתי לדעת, כי קיבלתי עלי שליחות קשה וכבדה, וויכוחים רבים ומשא ומתן ארוך וממושך היו ביני ובין רבים מגדולי הרבנים ועסקני החרדים שבארץ ישראל בימים ההם בדבר הצורך לקדם את פני הרעה הממשמשת לבוא לרגל ברוחות החדשות שהתחילו מנשבות בעולמנו. היו רבים שהתנגדו בכל רוחם להכניס תיקונים כלשהם בתוך החינוך החרדי, והללו איימו עלי גם בחרמות ושמתות וביפו הייתה הדרך כבושה במידה ידועה, לאושרה ולכבודה של היהדות ביפו והמושבות שמסביב לה, עמד אז בראשה הגאון הצדיק, הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק (שהיה אחרי כן מרא דארעא דישראל כולה), והוא, בדעתו הגדולה והרחבה, בהרגשתו העמוקה והשקפתו המקיפה, ידע לכוון את השעה ואת הרוחות, והודות להסכמתו התעוררה אז קבוצה של בעלי בתים חרדים מילידי ירושלים ומחנכיה, והתחילה לעסוק ביסוד בית ספר עברי לתורה ולדעת".

שמירת השבת הציבורית הייתה אחת מהמלחמות הגדולות של המזרחי בזמנו. המזרחי פרש מההנהלה הציונית ומדיוני הקונגרס הי"ט, ולבסוף החליט הקונגרס הציוני כי "הקונגרס הי"ט מאשר את החלטת הוועד הפועל הציוני... בדבר החובה לשבות בשבת ובמועדי ישראל מכל עבודה בבניין ומכל מלאכה בשדה, בכרם, ובמפעלי מסחר ותעשיה..." (ספר הקונגרס הציוני הי"ט, עמ' 115).

הקמת הרבנות הראשית הייתה גולת הכותרת של הציונות הדתית ב"מדינה בדרך", וכך מגדיר זאת מרן הרב קוק זצ"ל, מייסד הרבנות הראשית:

"הרבנות אינה נחלת חלק אחד בלבד של היישוב, היא צריכה להיות מעל כל המפלגות והכוחות שביישוב, והשפעתה חייבת להיות על כל תחומי החיים... ובשעה גדולה זו שאנו חיים בה, מחויבים אנו להתנער למצער פה בארץ תחייתנו מכל האבק הגדול אשר הרביצה הגלות על הרבנות" (כבודה של הרבנות). הציונות הדתית נלחמה על הקמת רבנות ראשית חזקה בכדי "שלא תהיה תורתנו כשתי תורות".

לכל ענייני הדת שהציונות הדתית נלחמה עליהם ב"מדינה בדרך", היא המשיכה לדאוג גם לאחר קום המדינה. אולם בעוד שעד השואה, ב"מדינה בדרך" עמד מאחורי ה"מזרחי", תיאורטית, כל כוחה של היהדות הדתית שבאירופה ועל כן היא יכלה גם להשפיע מעבר להסתדרות הציונית מעבר לכוחה האלקטוראלי, הרי שלאחר קום המדינה עמד לה רק כוחה האלקטוראלי בלבד, ומה שהושג בענייני דת ומדינה הוא למעשה תוצאה של מסירות המנהיגות הציונית בזמנו לעניין זה בלבד.

אגודת ישראל והחרדים למיניהם לא ראו את עצמם אף פעם כחלק מעם ישראל. הם תמיד פעלו ככת ולא כחלק מהעם. בזמן היישוב היהודי בטרום המדינה הם פרשו מהיישוב המאורגן. הקמת הרבנות הראשית בארץ ישראל הייתה לצנינים בעיניהם והם החליטו בזמנו כי בחירת מוסד הרבנות הראשית העומדת להיערך מהווה סכנה עצומה ליהדות הארצישראלית. הם הכריזו על יום י"ג אדר א' תרפ"א כ"יום צום לביטול הגזירה של הרבנות הראשית" (היה זה יום לפני הבחירות לרבנות הראשית בראשות מרן הרב זצ"ל). על התקפות החרדים עונה הרב קוק זצ"ל: "אל נא תמנעו את הרבנים לעשות מצווה ובפרט מצווה רבה הקבועה לדורות לייסוד בניין הקודש בתוכן האסיפה הקדושה הזאת לסידור הרבנות בארץ ישראל".

החרדים נלחמו נגד הקמת רבנות ראשית בכל דרך אפשרית, על ידי כתבי פלסתר אשר פגעו במרן הרב קוק זצ"ל בזמנו. כן הם פנו בתלונה לגויים - ל"חבר הלאומים" - נגד ממשלת המנדט על כך שהכירה ברבנות הראשית. צריכים להיות ערים לכך שהחרדים פעלו תמיד נגד הציונות הדתית בכל דרך אפשרית, אפילו כשהיה צורך פנייה לגויים. כיום, הם ישתפו פעולה עם החילוניים בכל דרך בכדי לפגוע בציונות הדתית.

וכך ראה זאת רבה של ירושלים, הגאון רבי צבי פסח פרנק: "רוב טוב צפון בסידור זה [הרבנות הראשית], בייחוד כלפי פנים, מי אינו יודע את התוהו ובוהו השורר כאן בעניין הרבנות שהייתה לחומה פרוצה, כל מי שחפץ ליטול את השם [של הרבנות] בא ונוטל" ("התור" תרפ"א). דברים אלה אשר נאמרו על ידי הגאון לפני כשמונים ושמונה שנה, תקפים לדעתי גם היום.

הציונות הדתית לא בצליחה לעגן את כל ענייני דת ומדינה בחוקים על פי השקפתה המלאה, וזה משום שלא כל הציבור במדינת ישראל החי על פי משנת הציונות הדתית הצביע לרשימת המפד"ל, כי כל עוד המפד"ל שידרה שהיא המייצגת הבלעדית והנכונה של ענייני דת ומדינה, הרי מי שעניינים אלה עומדים בדאגותיו, הצביע עבורה. אולם, משהגיעו להנהגה אנשים אשר היה להם חשוב לעסוק בכל נושא שבעולם (משרד החוץ, שטחי ארץ ישראל), הציבור כבר אינו ראה את המפד"ל כמייצגת נושאי דת ומדינה, ויוצא שממילא ענייני הדת מטופלים על פי השקפה שת חרדית כזו או אחרת במקום על פי השקפה ממלכתית.

מדינה דמוקרטית מושתתת על מפלגות המבקשות את הצבעת הבוחר עבור הנושא אשר אותו הן מייצגות. בכל מדינה נוסדות מפלגות בצורה שונה על פי הנושאים העומדים על הפרק אשר זקוקים להכרעה באותה מדינה. לדוגמה, בבלגיה שם קיימת בעיה בין עדות, קיימות מפלגות פלמים ווולונים. באנגליה הנושא של צורות המשטר הוא בעייתי, וקיימות מפלגות המייצגות את הנושא הזה. כך גם בשוודיה לגבי הנושא של צורות כלכלה.

המפלגות הראשוניות של המדינה היו המפלגות שקיימות בהסתדרות הציונית (או הרביזיוניסטית), יחד עם אלה שהיו מחוץ להסתדרות בציונית וחיו בארץ. מפלגות עליה חדשה - אגודת ישראל והקומוניסטים. המפלגות שהיו קיימות בהסתדרות הציונית היו אמונות על אידיאולוגיות - "כיצד המדינה צריכה להיראות כשתקום", לכן בברכת הש"י המדינה קמה, כל מפלגה ניגשה לבצע את "תוכניתה" בתוך המדינה (זכורה הכרזת בן גוריון - סוציאליזם בימינו). בעוד שכל המפלגות החילוניות אשר היו בממשלה ניגשו לבצע את חלומן האידיאולוגי, הציונות הדתית עמדה בפני הצורך להגן "להגן על הקיים" בגלל מצבה האלקטוראלי (15 בכנסת הראשונה). הנושאים שעמדו על הפרק: החינוך הדתי (גזיזת פאות התימנים), שבת, בתי דין רבניים, רבנות ושירותים דתיים לאוכלוסייה.

מדינה דמוקרטית בנויה כך שלכל מפלגה יש לה "בקעה להתגדר בה", כלומר היא מייצגת תחום עיסוק במדינה שהמדינה זקוקה לו. מי שיוצא מבקעתו לבקעות אחרות ומזניח את שלו, בסופו של דבר אין לו טריטוריה משלו בכלל במדינה. כך נעלמו מהנוף הפוליטי - העלייה החדשה, הפרוגרסיביים, תמ"י, ד"ש. וזה מה שהביא לצמצומה של המפד"ל. חדרו למנהיגותה הצעירים למיניהם שרצו להתעסק בכל ענייני המדינה: חוץ, שטחים וכו', אבל לא בתפקודה המסורתי דת ומדינה, ממילא הציבור עזב אותה כי היא לא עסקה בעיקר - דת ומדינה.

המדינה הוקמה על ידי הציונות וקיומה על הציונות. תפקידה של הציונות הדתית הוא המצפון של המדינה. התפקיד השני הוא שהיא ומפקדת על יחסי דת ומדינה. בוודאי שהיא יכולה להביע את דעתה גם על דברים אחרים. אולם, עיקר עיסוקה, ועל כך גם הציבור מינה אותה, הוא יחסי דת ומדינה. ברגע שראשי הציונות הדתית אינם עוסקים בכך הם כאילו מועלים בתפקידם.

בזמן המערך הציונות הדתית נחשבה ל"מצפון המדינה" ועל כן גם יכולנו להשפיע. למפד"ל היה תפקיד קרדינאלי בהזזת ממשלת המערך לקראת הקמת התנחלויות (מי עוד זוכר את סבסטיה), אבל ברגע שהשיגה מטרה זו הייתה חייבת לחזור לתפקידה המקורי והעיקרי ולעסוק בענייני דת ומדינה ולא להמשיך לרחף על ענייני השטחים שהציבור קולט זאת כעניין עיקרי של מפלגות אחרות. זה שהליכוד עוסק בהתנחלויות אינו רבותא. הרבותא הייתה שמפלגת העבודה עסקה בזאת ושינוי זה ביחס של מפלגת העבודה גרמה המפד"ל. הציונות הדתית מופיעה בציבור כמי שאין לה תפקיד מוגדר כיום בצרכי המדינה, וכך מבינים גם מצביעיה. בגלל העיסוק ב"שטחים" הציונות הדתית הפקירה את ענייני דת ומדינה לחרדים והתוצאות נראות.

לציונות הדתית יש שליחות - להבטיח את ענייני הדת במדינה, מה שאין לחרדים כי הם אינם מכירים במדינה (פרט לקבלת כספיה) והם רק מוכנים להבטיח מה שהם צריכים לעצמם. ההבדל היסודי בין טיפול ממלכתי כפי שהציונות הדתית טיפלה בזמנו ובין טיפול של כת, הוא בהרס בענייני הדת במדינה. הגישה המיליטנטית של החרדים הביאה לחוסר כבוד כלפי הדת.

שבת - השבת הציבורית התחילה להידרדר מאז הפגנות השבת של החרדים בצומת גאולה בירושלים (אחר כך רמות והיום כביש מספר 1). החילונים חיכו מאז ומתמיד להפגנות כאלה. זה משחרר רותם מלשמור את השבת בציבור - דבר שעליו נלחמת הציונות הדתית זה כמעט שני דורות, כי מה אומר החילוני - "בסדר, אני אתן לך את שמירת השבת באזורך, תן לי חילול שבת בכל המדינה", כי ההשקפה החרדית היא השקפה של כת, של מה שקורה להם בסביבתם הקרובה, עם ישראל אינו מעניין אותם.

רבנות - בזמנו כשהחרדים התנגדו להקמת הרבנות הראשית הם טענו שזו תהיה "רבנות מטעם". בינתיים אנו רואים כיום "רבנות מטעם:" רק אצל החרדים. כל כת בודקת לעצמה מה היא ההשקפה שלהם בנושא מסוים ואחר כך פוסקים זאת כאילו שכך גם ההלכה (ראה עניין השירות הצבאי של בנים, הכשרים, חינוך חרדי). על זה כבר אמרו חז"ל: "כל הפוסל במומו פוסל".

הציונות הדתית לא הצליחה במדינה כמו ב"מדינה בדרך", וכן מאז 1980 היא אינה עוסקת בענייני דת ומדינה. מאז 1980 לא חוקק שום חוק המסדיר את ענייני דת ומדינה על פי משנת הציונות הדתית. בבחירות הראשונות לרבנות הראשית היחס בין הבוחרים היה שני שליש רבנים ושליש נציגי קהילות הבחירות לרבנות שהתקיימו בחמישה עשר באוקטובר 1972 (ז במרחשוון תשל"ג) כבר נעשו על פי חוק (הוראת שעה) שלאחר מכן גובש סופית. וכאן היחס בין הבוחרים כבר אחר. שמונים רבנים ושבעים נציגי קהילות, כלומר, היחס הוא 53.5% רבנים ו-46.5% נציגי קהילות. בכך אפשר לראות את ירידת כוחה של הציונות הדתית בגלל צריה, מצד אחד החילונים ומצד שני החרדים, אשר בעניין זה מוכנים תמיד לעשות יד אחת עם החילונים. לפי מבנה זה יש לחשוש שהרבנות הראשית הבאה תהיה חרדית (אולי נצטרך להקים קהילות דתיות ציוניות שיפסקו הלכות לעצמם, לא על פי ההשקפות החרדיות).

מבנהו של חוק הבחירות לרבנות הראשית גרם לכך שבפעם הראשונה ב-1972 נבחרו רבנים ראשיים שהם אינם מומלצי הציונות הדתית. בפעם הראשונה חדרה החרדיות לרבנות (הנוסח - ראש המפלגה מעיד על תהילתו), וכנראה גם למועצת הרבנות הראשית. לכן אנו חשים כיום ברבנות ראשית "מפחדת" אשר אינה נלחמת בחרדיות - היא נותנת לחדור לכל התחומים שלמעשה שייכים לרבנות של המדינה.

1. כשרות - כל בר-בי-רב היום מוציא הכשרים. הרבנות לא השכילה לפתוח במלחמת חורמה נגד תופעה זו. 2.

3. פסקי הלכה בענייני ציבור - כשרב של עיירה בישראל מביע "דברי הבל" בעניין תאונת אוטובוס-רכבת, הייתה הרבנות הראשית חייבת לצאת נגד דברים אלו כרבנות של כל עם ישראל. 4.

5. אינה פוסקת נגד פוליטיקאים - קיימים כיום במדינה הרבה מוסדות פוליטיים של רבנים כמו מועצת החכמים, מועצת גדולי התורה, מועצת גדולי הליטאים. כל אלה הם מוסדות פוליטיים המביאים דעות פוליטיות, והציבור ש"לא למד" רואה בדעות אלה פסק הלכה. 6.

תפקיד הרבנות הראשית של כלל עם ישראל הוא להביע את דעתה שאלה החלטות פוליטיות ולא פסק הלכה. "לא תגורו" לא נאמר רק על הדיוטות אלא גם על רבנים ראשיים.

הרבנות הראשית חייבת להקים מועצה להשכלה רבנית, כפי שהגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל אמר: "שלא כל אחד יבוא וייטול שם רבנות". מועצה זו חייבת לקבוע מהי ההשכלה שרב חייב לרכוש, כולל השכלה כללית, כי כפי שהרמב"ם פסק, כל מי שרוצה להיות פוסק חייב לדעת גם מ"שאר החוכמות". אדם שאין לו השכלה כללית אינו יכול להגיע לפסיקות אמת כי הוא אינו מכיר דברים יסודיים בחיים. לא ייתכן שאדם מקבל תואר "רב" והוא בור ועם הארץ בענייני הנעשה בעולם ובחברה בישראל. כן חייבת הרבנות להוציא תקנות שהתואר "רב" או "דיין" הוא רק לאלה המשמשים בקודש בתפקיד רב או דיין ולא "כל הרוצה ליטול נוטל שם רב".

הציונות הדתית חייבת לחרוט על דגלה שהרכב הרבנות הראשית ומועצת הרבנות שתהיה ציונית היא מעיקר ענייניה בציבור. בגלל הרכב הבוחרים על פי החוק הציונות הדתית הייתה כבר עתה לעסוק בכך כי אחרת נקבל רבנות ראשית חרדית וסופו מי יישורנו.

חינוך דתי - חינוך ציוני לילדי ישראל היה תמיד מענייניה של הציונות הדתית. ב"ה היה לנו שר חינוך דתי. אולם, אם פעם היינו זהירים בענייני החינוך החילוני, היום אנו לא זהירים בענייני החינוך החרדי - האנטי ציוני. השר הציוני, לכל גוון חרדי (לכל מפלגה ופלג) להקים לעצמו מערכת חינוך עצמאית (יותר גרוע מתקופת הזרמים בחינוך), חסידי, ליטאי, ש"סי וכו', ובכספי המדינה הציונית (ייחודיים) הם נוגסים במי? בציונות הדתית בלבד. ולא רק זאת, מבקר המדינה בדק פעם את הקצבת הכספים לתנועות הנוער השונות והוא הדגיש שבזמן שאגף הנוער במשרד החינוך עשה סקר של משתייכים לתנועות נוער, היחידה שעמדו בכל מבחני הסקר הייתה תנועת הנוער בני עקיבא של הציונות הדתית. היא הגישה רשימות חבריה שעמדו על 25,000. היתר לא הגישו רשימות אלא "זרקו" מספרים. לדוגמה, תנועת נוער חרדית מזערית הודיעה שיש לה 7,000 חברים בתנועה. כמובן שאין למספר זה על מה להסתמך. אולי אתם חושבים שלבני עקיבא העלו את ההקצבה המגיעה לה? לא! לחרדים שרק מפריחים מספרים באוויר, כנראה כן. רבותיי, הפחד להיות "אנחנו", הפחד לקחת מה שמגיע לנו באמת. אגב, בעניין זה אין משרד הדתות שהיה בידי הציונות הדתית שונה ממשרד החינוך. גם שם תנועת נוער חרדית הייתה קודמת לתנועת נוער ציונית.

הציונות הדתית חייבת לחזור לתפקידיה המקוריים במארג היחסים במדינה, לדאוג לענייני דת ומדינה, ובעניינים כלכליים היא חייבת להיות "המצפון של המדינה". כמו שהיה בזמנו תפקיד המפד"ל להזיז את מפלגת העבודה כלפי התנחלויות, כך תפקידה כיום להוריד את המערך מהנטיות האנטי ציוניות שלו. הנטיות מתבטאות בעיקר בכדי להשמיע "דברי-נגד" לממשלה. במקום זאת המפד"ל חוזרת להיות יותר תחייתית מה"תחייה" והסוף מי יישורנו.

אשכול בזמנו היה אדם חכם. כשעמד לפני מלחמת ששת הימים צירף לממשלתו את בגין ושרי ליכוד נוספים בכדי שידעו בחוץ שמדובר ב"כל עם ישראל" (כמובן בלי החרדים). שמיר לא השכיל לעשות זאת ולכן הליכתו לוועידת מדריד לא הייתה "שליחות של עם ישראל" אלא הליכה של מפלגה. אשכול לא פחד לזעזע את ה"מיתוס" של בן גוריון בזמנו - "בלי חירות ובלי מק"י", ואילו לשמיר לא עמד הכוח, הוא שבוי בידי מילים ולא מעשים.

הליכוד אינו בנוי לנהל מו"מ. מעולם הוא לא ניהל מו"מ. קמפ-דיויד לא היה מו"מ אלא מערכת לחצים להם בסופו של דבר הסכים בגין. הוא מעולם לא העלה במו"מ הצעות נגד כמו אולי להחליף את שטח ימית בשטח מדברי אחר, כי לא ניהול מו"מ אמיתי היה חשוב בעיני בגין אלא ההדר שבהימצאות עם גדולי עולם. כך גם עתה - שמיר אמר כל הזמן "לא" ורק אחרי מערכת לחצים הוא הסכים לומר "כן". גם במדריד אין לו הצעות. מחכה ללחצים.

הליכוד עלה לשלטון בגלל זעזוע מלחמת יום הכיפורים. לא בגלל תוצאות המלחמה אלא משום שהציבור מצא את עצמו מרומה. הממשלה כל הזמן שידרה "אנו חזקים", "אנו יודעים מה הולך לקרות". באה מלחמת יום כיפור והציבור מצא את עצמו מרומה.

גם בוועידת מדריד הציבור מצא את עצמו מרומה. הציבור במדינת ישראל אינו טיפש, אי אפשר לפטם אותו כל הזמן ב"אף שעל" ואחר כך להחזיר (כמו שקרה עם מצרים בעניין ימית), אמורים דבר אחד ועושים את ההיפך. לכן גם עבור המפד"ל כ"מצפון המדינה" הגיע הזמן לרדת מעגלת הליכוד. המדינה הוקמה על ידי הציונות וקיומה על הצינות. התלכד בציונות.