התלמוד כהוויתו

בחיבור זה ברצוני להציג משנה סדורה של תפיסת האמונה להתהוות התלמוד התפיסה עולה מן התלמוד עצמו ומדברי חכמים גאונים, ראשונים ואחרונים. ברקע הדברים שלוש טענות עיקריות: התלמוד אינו יצירה ספרותית, או לקט ספרותי אלא יצירה משפטית של הסנהדרין בצורותיה השונות שנערכה בצורה מכוונת ומדוקדקת בידי רב אשי ובית דינו במגמה לברר את כל המסורת להכריע בניהם ולפסוק את ההלכה.

בהתאם לכך התלמוד הוא יצירה אחידה דעותיהם של חכמי התלמוד מן הדורות שקדמו לרב אשי מובאות בתלמוד בתור חלק מן הדעות הנשמעות בבית הדין הגדול שמכנס רב אשי וממנו יוצאת הוראה לכל ישראל.

בתלמוד שלושה חלקים: הוראות, סברות ופירושים האמוראים עסקו בכל שלושת החלקים. חלק ההוראה שבתלמוד נחתם בסוף תקופת האמוראים ורבנן סבוראי עסקו רק בחלק בסברות ובחלק הפירושים, שני חלקים אלו נחתמו אף הם לאחר מותם של רבנן סבוראי זוהי התורה שבע"פ הנתפסת כיצירה כללית של כנסת ישראל, התוספות המאוחרות יותר אף הם הוכנסו לגירסת התלמוד בכתבי יד ובדפוסים שונים ואינם חלק מהתלמוד ויש להתייחס אליהם כשאר פירושי הגאונים, ברצוננו להדגיש שמטרתו של מאמר זה אינו פולמוס אישי ואין לנו עניין להתפלמס עם חוקרי האקדמיה יתר ע"כ יתכן שהצלילים הצורמים הנשמעים לאוזנינו מכיוון האקדמיה אינם פרי שמיעתנו הלקויה בבחינת "צל הרים כהרים" ואפ"כ מאחר שרבים חובשי ספסלי בית המדרש רואים את הצללים כהרים יש מקום ללבן את הדברים, אין אנו מתפלמסים איפה עם אנשים אלא עם טענות זאת ועוד כאשר נעלה טענות שונות בשם המחקר התלמודי ננסח אותן כפי שאנו מבינים אותן אם הבנתנו לקויה ואין מי שטוען אותן בכלל מה טוב, אולם, גם אם הן נטענות ע"י חלק מן החוקרים בלבד יש מקום להתייחס אליהן.

אנו תקווה שיהיה בדברים בכדי "לסייג את הגבולות להבחין עד היכן צריכה להגיע יד השינוי של ההכרות החדשה בצדק והיכן הוא המקום ששם כלה כוחן".